“Too many people spend money they haven’t earned, to buy things they don’t want, to impress people they don’t like.”
Will Smith
העשור השני של המאה העשרים ואחת מתאפיין במגמת צריכה פנומנלית. ההכנסות למשק הבית גדלו ולצד הגלובליזציה האפשרויות התרחבו. אפשר לרכוש הכל, מיד ועם משלוח עד הבית. לא צריך לחכות לדוד מאמריקה שיגיע עם הדגם המיוחד של הנעליים. הקניות הפכו להיות אימפולסיביות.
עלויות הייצור ירדו בזכות התיעוש של סין והשינוע המהיר. נדיר לראות קונים בקניון שמסיימים את חווית השופינג עם שקית אחת בלבד. שיטות השיווק שעשו לנו שטיפת מח עוד מימי הילדות, תכנתו אותנו לרצות. לרצות להיות יפים יותר, עשירים יותר ובעיקר להיות צרכנים טובים. כאלו שירכשו את הדגם החדש, היוגורט שראו על המסך, השמלה שהיתה על הסלב ואת השעון שבכלל מהווה סמל סטטוס.
מחקרים על התנהגות הצרכנית הם כבר דבר שבשגרה אך כעת, מצטרפים אליהם, גילוים חדשים לגבי הקורלציה שבין הצריכה לאושר.
ככל שגדלה ההכנסה הפנויה עולות גם הדרישות וכתוצאה מכך, הרגלי הצריכה משתדרגים למעמד החדש. לרוב ניתן לנחש בקלות את המעמד הסוציו אקונומי על פי הבית, השכונה, הרכב והחליפה, נכון? ככה זה היה פעם, כשלא היו אופציות אשראי רבות לאנשים פרטיים. למי, כיום אין ברשותו כרטיס אשראי? אפשר לקנות בגדים, מחשב, אופנוע ואפילו בית, ללא הצורך לחסוך למטרה זו מראש. לבזבז כסף עתידי, שעוד לא הרווחנו בפועל.
כנגד הצרכנות המופרזת שמאפיינת את השנים האחרונות, קמות תנועות האנטי-תזה כגון; צרכנות בת קיימא, צרכנות אקולוגית, מינימליסטים ועוד. כל אחד מונע ע"י האידיאולוגיה שלו אבל בסופו של בדבר, התוצאה די דומה- צמצום הצריכה.
אחלוק את סיפורי האישי;
קיבלתי אפס חינוך פיננסי וגדלתי להיות שטופת מח כמו הרבה צרכנים אחרים, בידיעה ברורה שהחפצים, הם אלו שיגרמו לי לאושר. גאדג'טים, נעליים, ג'ינסים, חפצים… בערך מגיל 14 התחלתי לעבוד. ובסוף התואר הראשון, כבר היתה לי "עבודה של גדולים" וזהו, חיה ממשכורת עד המשכורת הבאה, עם הלוואות פה ושם. באמת לא מבינה איך לא הסתדרתי עדין בחיים, הרי עשיתי הכל לפי הספר?
לא שהייתי בזבזנית, רק כמה חולצות מאסוס, נעליים בקניון, גאדג'ט למטבח או לנפש, הזמנות אוכל מבחוץ וזהו, רגיל. מסיימת את החודש על הקשקש או עם קצת מינוס אבל לא מעבר לזה.
פחדתי לחשוב על העתיד. איך אוכל להרשות לעצמי לרכוש דירה? התחלתי לחסוך, לא על התענוגות כמובן אבל פה ושם, לעשות סדר בחשבונות, להתעקש על עמלות נמוכות, להוזיל עלויות של הכבלים והסלולר. סכום קבוע כל חודש, לחיסכון קטן שמושקע לטווח ארוך.
ואז זה הכה בי, אפשר לחסוך גם בלי לוותר על הדברים החשובים לי, פשוט לעשות תעדוף. מה חשוב יותר?
כל דבר שרציתי לרכוש, הערכתי כספית. השוותי מיד את הסכום מול התועלת האמיתית. מה עדיף? ג'קט מעצבים או שליש טיול? התשובה היתה לי ברורה.
שמתי לב, שלא לקנות באופן אימפולסיבי, עושה לי טוב. לא שעצרתי את עצמי, לא, הצורך בדברים מיותרים פשוט התמעט.
לא הפכתי להיות "קמצנית" לא חסכתי מעצמי בילויים או דברים שהייתי צריכה באמת. רק התפיסה השתנתה לפי סדר העדיפויות החדש.
הידעתם? כל מוצר אשר תקנו, ירגש אתכם לזמן קצר בלבד, לאחר מכן ההתלהבות יורדת וכדי להגיע לאותה עוצמה של אופוריה צורכים שוב, נשמע מוכר? החפצים, לא גורמים לאושר, אם כבר ההיפך הוא הנכון, אז מה כן? זכרונות מחוויות יסבו אושר, אמיתי. נוף יפה גם עושה טוב על הנשמה, אז אולי בית קטן על הים, זו בעצם השקעה לא רעה…
ככל שנפטרתי מיותר חפצים, כך נהיה לי קל יותר בנפש. אני לא שואפת להיות ללא רהיטים, בגדים או חפצים בכלל. לא מתכוונת לספור את הפריטים במלתחה או במטבח. פשוט רוצה שלכל חפץ מסביבי תהיה משמעות. שהכל יהיה איכותי ויפה אבל מעט, רק מה שנחוץ באמת.
וירוס הקורונה, הדגים ניסוי חברתי מעניין בתחום הצרכנות. פתאום לא היינו זקוקים לכל אותם הדברים, שקלנו בכובד ראש מה לקנות ומתי. אתרים של חילופי בתים וחנויות יד שניה נסקו. חשבון הבנק טפח בעזרת הפסקת הבילויים וארוחות במסעדות. בעצם הסגר שם לנו פילטר על העיניים, יכלנו לזהות בקלות מה העיקר ומה טפל. מענין אם גם התפיסה שלכם בנושא חוותה טלטלה?
לסיכום, התהליך אצלי, לא החל בבת אחת ועדין לא הסתיים. היו המון אבני דרך, "אסימונים" שנפלו לאורך הזמן. ההבנה שזה גורם לי שקט ושלווה הניעו אותי קדימה מבלי שהבנתי לאן זה הולך. ההכנסה הפנויה עלתה, הנפש רגועה ויש מין שקט בראש שמאפשר לחשוב בבהירות.
לא תנסו? אולי זה יחסוך לכם טיפול 🙂
אולה לבונץ מלווה משקיעי נדל"ן ויועצת משכנתאות 